תקציר: יהודה נולד בבוחוש שברומניה. בנערותו הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" ועלה ארצה בהפלגות ה"פאנים". הספינות גורשו לקפריסין ואחרי תקופה לא קלה במחנה המעצר הגיע לישראל. הוא נדד בארץ, ככל חבריו, בין גרעינים וקיבוצים שונים ולבסוף הגיע לנגב ושם הקים את ביתו. הוא אהב את האדמה והשקיע מרץ רב כדי למצוא פתרונות יצירתיים לקשיים שצצו כל העת. יהודה שימש בתפקידים רבים ולכל אורך הדרך הצטיין ביושר ובאהבת האדם. כשנפטר הותיר אחריו "שבט" גדול.
מתוך הספר: החבר'ה יצאו לתעלות הקשר הרבות שנחפרו מסביב לעפולה והם חברו לפנסיונרים ששימשו שומרים. אי אפשר לומר שלא פחדו באותה תקופה, אלא שהעובדה שיצאו לשמירה בקבוצות עזרה להם להתגבר על החרדה. הם פיתחו גאוות יחידה כשנתבקשו להתריע מפני מטוסים תוקפים. בהתאם להתרעות שלהם, הופעלו צופרים ברחבי עפולה והם הרגישו גברים אמתיים. פעם אחת, רק פעם אחת, הצליח יהודה לריב מריבה אמתית עם צבי אחיו. היה זה אחרי שירו עליהם מכיוון ג'נין. יהודה פלט משפט ש"הקפיץ" את אחיו. "מחר," כך אמר, "מחר, אני כותב להורים שלנו. אני מספר להם שיורים עלינו!" צבי הגיב מיד. "אתה לא תכתוב להורים שירו עלינו! שמעת?" ויהודה מתוך מרד נעורים המשיך להתגרות באחיו… בסופו של דבר האיום נשאר בגדר איום סרק. יהודה לא כתב על היריות אף מילה, וצבי נרגע.