תקציר: אברהם עלה ארצה מתימן, כנער צעיר, במסע ארוך ולא קל. הוא הגיע עם משפחתו ליפו ומשם נדד עד שהגיע לאדמות נס ציונה ושם התיישב עם אנשים נוספים. ליישוב שהקימו קראו "טירת שלום". אברהם – יהודי חרוץ שעבד כל חייו בעבודת האדמה, לצד לימוד מעמיק, הכנת תרופות טבעיות ואהבת מצוות.
מתוך הספר: כשראה מולו חוף ובתים ודקלים גבוהי צמרת והמולת אנשים – רווח לו. "הגענו לתחנה הראשונה, לעיר סואץ שבמצרים!" הכריז אחד המלחים בקולו המחוספס וכולם ניעורו מחלומותיהם וירדו מהאנייה לחלץ עצמותיהם הדואבות. הפעם יכלו להסתובב קצת בנמל, נהנים לשמוע את שאון השוק, להריח את אדי האוכל הטרי, שהיה זר להם, לחוש את מלח הים על פניהם. ראו בני עמים שלא הכירו ושמחו כשנתקלו ביהודים שהזדמנו אף הם לנמל. לבסוף נפרדו בצער מאנשים שעשו את כל הדרך הארוכה ולא ימשיכו במסע, כי אזל כספם. 'לו היו עמנו די כספים, כדי לעזור להם לעמוד בהוצאות…' חשבו ולא יכלו לעשות מאומה, עבור אלו שהתרוששו… אחרי עצירה נוספת ב"פורט סעיד", אצה להם הדרך. רק רצו שהספינה תיקח אותם כבר לתחנה האחרונה, לנמל יפו. משתמו ההכנות, הזדרזו לעלות לאנייה. ברק ציפייה מילא עיניים שחורות שצידיהן נחרשו קמטים, קמטי שמש ורוח שנחתמו בהם לעד. אך – לא. עדיין נגזר עליהם להיטלטל.
אברהם ראה את נמל יפו מרחוק ורטט התרגשות חלף בו. עמד על הסיפון הקטן עם אמו ואחותו, שתינוקת קטנה בידיה, והביט אל האופק. בתים לבנים, מגובבים זה על זה באי סדר חינני, קדמו פניהם בברכה. דמעות מלוחות זלגו ללא בושה וכמיהה עזה לחון את עפר הארץ נסכה בהם כוחות בלתי מובנים. הם ירדו לאיטם, צרורותיהם המועטים בידיהם והדבר הראשון שעשו, היה לכרוע ולנשק את האדמה הקדושה. לחוש את רגביה, בין האצבעות הכחושות ולמלמל תפילת תודה.