תקציר: סיפורה של נערה יהודייה שיצאה מביתה בטרנסילבניה בדרכה לבודפשט לצורכי עבודה. כשגרמניה הנאצית כבשה בסערה את הונגריה, מצאה עצמה חיה בתוך מסע בלהות אל התופת יחד עם שורע, אחותה. צוואת אמן האוהבת, שעשתה דרכה לאושוויץ ברכבת, נשלחה אליהן על גבי גלויה. בקשתה האחרונה של האם סייעה להן לדאוג זו לזו ברגעים קשים ולהיאחז בחיים.
קטע מתוך הספר: שני חיילים, הונגרים ואולי גרמנים, עמדו באמצע החצר ובידיהם רובים מכוונים. "כולן להוציא את כל הכסף והרכוש!" צעקו החיילים. "תשימו הכול בתוך השמיכה הזו. עוד מעט נערוך חיפוש ואם נמצא בנות שהשאירו אצלן תכשיט או כסף נוציא להורג כל בת עשירית!" דממה נפלה בחצר. כולן הביטו סביבן וניסו לחשב חישובים, מי תהיה העשירית? בנות בכו והתחננו זו לזו להיפטר מהרכוש. אף אחת לא רצתה למות. אט אט החלו בנות להוציא תכשיטים שהחביאו בבגדים ובשמיכות, שטרות כסף ואפילו מכשירי כתיבה. ההונגרים הביטו בנו כאילו צפו בהצגה הטובה ביותר בעיר. זה היה נורא... ואז לקחו החיילים כמה בנות והורו להן לחפור בור גדול. הם העמידו מכונות ירייה סביב השטח והורו לנו לגשת לאחד החדרים כדי להיבדק בידי שתי נשים מהקבוצה. אולי, כך חשבו, יש עדיין אוצרות שלא נמסרו. הכול נמשך זמן רב ואנו עמדנו וציפינו לסיום הבדיקה, בלי שתייה ובלי אוכל והקור הקפיא אותנו, ואז, כשנראה היה שההצגה עומדת להסתיים, ארע הנורא מכל.
אחד החיילים החזיק שני חצאים של שטר בן עשרה פנגו בידו. "מי שעשתה זאת שתצא מהשורה!" צעק. "אם לא, נהרוג את כולכן!" דממת מוות השתררה ומתוך השקט פסעה מישהי קדימה. אישה לא צעירה. היא מלמלה לעברנו. "מוטב שאני אמות ולא יהרגו את כולכן." הבטנו בה בשתיקה וביראת כבוד. איזה אומץ היה לה. אלא שהחייל לא היה מרוצה. "לא, זו לא את!" אמר ומבטו נדד על פנינו. "ראיתי מי קורעת את השטר." אף אחת לא זזה והחיילים הורו לנו להסתובב ולהפנות פנינו לקיר. חמש, חמש. השקט נמתח והזמן לא זז. החל טרטור נוראי של מכונות ירייה. טררררר טררררר. עצמתי עיניים ורעדתי מפחד. האם אמות עכשיו? בעוד דקה? ומה עם שׂוּרֶע? האם היא חיה או מתה? מה קורה שם? למה הם לא מפסיקים לירות?